החיים שלנו כבר מזמן הפכו מהירים ואינטנסיביים: אנחנו מנהלים קריירה; למרות שעות העבודה הארוכות שלעיתים מתפרסות גם על סוף השבוע אנחנו מקפידים על מסגרת זמן גם עם הילדים; מתפנים מדי פעם לבילוי משותף עם בן הזוג, למפגש קפה עם חברים, ואפילו מצליחים למצוא זמן לתחזק שגרת אורח חיים ספורטיבי. אנחנו על זה. "מתקתקים" הכל. משימה אחר משימה.
על פניו נראה שהכל ממש בסדר.
ככה אנחנו רגילים לחיות כבר שנים - באדרנלין גבוה. לרוץ מדבר לדבר. התחושה היא שזה עושה לנו טוב. קשה לנו אולי להודות, שלמרות העומס והקושי אנחנו אוהבים את הדרך שבה החיים שלנו מתנהלים.
אבל אז משהו קורה.
מתחילים איתותים של בעיות רפואיות. פתאום קשה לנו לישון. הקרובים אלינו מעירים לנו שאנחנו לא זמינים, ושקשה לדבר איתנו. הקשב שלנו כמעט לחלוטין נעדר והסבלנות לילדים שלנו נגמרת. אנחנו שמים לב שגם העבודה כבר פחות מרגשת אותנו. והאינטנסיביות שכ"כ אהבנו? היא כבר מתישה ושואבת.
פתאום זה ברור לנו שזה מחיר שאנחנו משלמים על אורח החיים הצפוף הזה, ושעלינו לעשות שינויים בדחיפות, ובעיקר להפחית את רמות הסטרס.
אבל, איך עושים את זה?
איך אפשר לנצח את המאבק מול עצמנו? כיצד ניתן לחדול מהרגל של שנים ארוכות ולוותר על התחושה המספקת שיש מאורח החיים הצפוף הזה שבעבר נהנינו ממנו כל כך?
זהו הקונפליקט הגדול שאני רואה אצל אנשים רבים שנכנסים לקליניקה שלי.
אורח החיים האינטנסיבי הזה מכניס אותנו לשגרת חיים רווית סטרס.
סטרס הוא מנגנון הגנה חשוב של הגוף. רפלקס המכין את מערכות הגוף להתמודד במצב של סכנה. שגרת החיים הרווחת היום, בעצם משדרת למערכות הגוף מצב של איום תמידי וכתוצאה מכך הגוף מתפקד במצב של סטרס מתמשך.
הנוכחות המתמדת של סטרס בחיינו, ההרגל לחיות ולתפקד תחת תנאי לחץ, להתעלם ממנו, לקבל אותו ואף להזין אותו - תורמים להגברה שלו. מעין "מעגל קסמים".
הבעיה המרכזית היא שהתרגלנו לחיות כך, תחת סטרס מתמיד והגוף שלנו התמכר אליו - אל הריגוש, האדרנלין, החיות, ותחושת המסוגלות. כל אלו בהחלט נתפסים כחיוביים ולחלוטין ממכרים.
כמו כל התמכרות, גם הסטרס כשנכנס לחיינו, נכח תחילה ברמה נמוכה שנראתה לנו תקינה. חשנו בו בברור ואולי אף היינו מוטרדים ממנו אך מהר מאוד התרגלנו אליו.
החיים ממשיכים, נכנסים עוד ועוד לחצים ורף הלחץ עולה, אנחנו מתרגלים והתהליך חוזר על עצמו עד שלעיתים אנחנו מבינים מה המחיר שאנחנו משלמים בשלב מאוחר מידי.
מתי אנחנו שמים לב לזה באופן מובהק? כשאנחנו יוצאים לחופשה, למשל. פתאום משהו בפנים מרגיש אחרת, מפלס הסטרס יורד פלאים וזו תחושת שחרור מופלאה. אולם יש מי שיחושו שמשהו חסר ולא יצליחו בכלל ליהנות מאותה חופשה. החזרה לשגרה מחזירה אותנו מהר מאוד להרגלים הקודמים ורמת הסטרס שבה וחוזרת לאותה עוצמה. לעיתים היא אפילו מתגברת, כדי "לפצות על חוסר המעש שבחופשה".
הנזק שאנחנו גורמים לעצמנו
כשאנחנו בלחץ, הגוף מזהה "סכנה" ונכנס למצב של כוננות, מופעל מנגנון המביא לשינויים פיזיולוגיים הכוללים בין השאר הזרמה של הורמוני לחץ ברמה גבוהה למערכת הדם. בשלב זה הגוף נמצא למעשה במצב של סטרס.
כאשר מצב הסכנה חולף הגוף מנסה להשיב את המערכות השונות לאיזון, למצב נורמלי. אולם באם הלחץ מהווה אפיזודה ארוכה ומתמשכת הגוף מתקשה לשוב לאיזון ונותר דרוך ובסופו של דבר מותש ואנו משלמים מחיר גופני, בריאותי ורגשי.
במישור הגופני בריאותי, ההשפעה של סטרס מתמשך יכולה להתבטא במגוון בעיות: לחץ דם גבוה, דפיקות לב מואצות, הזעה, כאבי ראש, אלרגיות ופגיעה במערכת החיסונית.
ההשפעה השלילית של הסטרס על העולם הרגשי שלנו ועל איכות חיינו מתבטאת בדרך כלל בשינה לא רגועה, התנהגות לא סובלנית, נטייה לווכחנות, התפרצויות כעס, רגישות יתר ותגובה לא פרופורציונאלית לסיטואציות. כל אלו כמובן פוגעים בתפקוד היומיומי שלנו, באיכות החשיבה וכן במערכות היחסים שלנו.
אז מה מכניס אותנו למעגל ההתמכרות הזה?
- אירועי היום יום, הצטברות משימות ודאגות. תחושה מתמדת של מחסור בזמן.
- הרצון להפיק יותר מהחיים, מעין תחרות פנימית שלנו עם עצמנו, עם נורמות סביבתיות
ועם הציפיות של הסביבה מאיתנו.
- הקושי להתפשר ולקבל את חוסר המושלמות שבנו ובחיינו.
- התמכרות לתחושת ריגוש פנימית של WOW, תחושת דחף שחייבים כאן ועכשיו.
- אירועים משבריים וקונפליקטים רגשיים, פנימיים לא פתורים.
מה יכול לעזור לנו להשתחרר מההתמכרות הזו?
הצעד הראשון הוא זיהוי מקורות הסטרס בשגרת החיים ובהרגלים שלנו.
נבחן- על אלו משימות אנחנו יכולים לוותר? אלו משימות אנחנו יכולים לייעל ומה אנחנו יכולים לדחות?
מודעות, מיקוד ושחרור יעזרו לנו לשמור על שגרה עם רמת סטרס נמוכה יותר.
אולם אם ברצוננו לחולל שינוי עמוק שיחזיק לאורך זמן, חשוב שנטפל במקורות ובגורמים הרגשיים המניעים אותנו, ואשר מכניסים אותנו לאותה מלכודת סטרס. כך נוכל ללמוד איך להביא יותר איזון ורגיעה רגשית ופיזית לחיינו.
הכותבת היא ד"ר אורלי ירוסלבסקי, פסיכותרפיסטית, מטפלת רגשית ומנטורית לנשים, חברה בקהילת המטפלים SOMEBUDDY
כתבה מעניינת מאד.קראתי והזדהתי עם כל מילה.